לפני כשנה נכנסתי לבית שהיה כולו משפחה, הם שידרו לי את זה מההתחלה. לב רחב, משפחה מלאה בשמחה, ילדים והכנסת אורחים הכי חמימה שאפשר. הם פתחו את ליבם אליי ואני הקשבתי. הקשבתי לצרכים, לחלומות, להתלבטויות אבל בעיקר חשתי אותם. את מי שהם כמשפחה.
הבית כחלל לא שידר את זה וזה ממש "צעק" מתוכם שהם חושקים בשינוי, כדי כמובן לגשר על הפער בין מה שהם למה שהיה באותו הרגע מצב הבית היינו צריכים לצאת למסע. מטבח בכלל לא היה, היה רק שיש, הסלון היה כבוי ואפלולי, אבל הרגשתי כמה פוטנציאל קיים שם ובעיקר בגלל הנפשות שבו. החלל הכל כך מרכזי בבית כלל לא תאם את מי שהם.
"אז ניערנו את הוילון" וניקינו את הבמה, פשטנו כל זכר לחושך והכנסנו אור!
יקרים, כמו כל משפחה שאני מלווה, עברתם תהליך מדהים. הייתם כל כך מחוברים לאני שלכם, לאתם שאתם שזה מדהים והתוצאה הזו היא לגמרי אתם! אני רק משכתי בחוטים נכון וכיוונתי את מה שהיה חבוי בפנים.
תודה שנתתם לי לגלות אתכם מחדש, אני יודעת שהדלת תמיד פתוחה לקפה סוף הדרך ואירוח שאני
לא יכולה לקרוא לו "אירוח". מרשה לעצמי להגיד שאני מרגישה בת בית.
סרטון קצר לפני ואחרי: